כשהצילום היפה הופך למלכודת

תפסתי את עצמי שואל שאלה די לא נוחה. אולי למדתי טוב מדי איך לצלם שיבארי יפה?

זה התחיל מדיון של מישהו אחר על הצילומים של אנני ליבוביץ. דיברו שם על כך ששפה חזותית שמוצאים פעם אחת עלולה להפוך לתבנית. אני לא מתכוון לשפוט את העבודה שלה על סמך השיחה הזאת. אבל השאלה נשארה איתי: מה קורה כשאתה כבר יודע איך להשיג תמונה שאתה אוהב? אתה ממשיך להתבונן, או מזהה את התוצאה שלך עוד לפני שלחצת על הכפתור?

יופי שאני יוצר בעצמי

שיבארי מצטלם נהדר. החבל יוצר קווים ומקצבים, תנוחת הגוף משנה את המרחב, והאור מדגיש נפח, מתח ומרקם. למבנה הזה יש כבר נוכחות חזותית חזקה. המצלמה יכולה לחשוף אותה — או רק להעביר אותה בצורה מסודרת אל תוך צילום.

אצלי השאלה קצת מורכבת יותר. אני גם צלם וגם ריגר: אני קושר, נמצא באינטראקציה עם האדם שמולי ומשתתף ביצירה של מה שאצלם אחר כך. לכן יהיה מוזר לומר שרק ניצלתי יופי מוכן. אנחנו יוצרים אותו יחד. אבל אני יכול לכוון את הדברים פעמיים לכיוון מוכר: קודם לבנות את הצורה שאני רוצה, ואז לבחור את הצילומים שבהם היא נראית בדיוק כמו שאני רגיל לראות אותה.

יש קשירות, זוויות ותאורות שאני אוהב. הן חוזרות, ולאט לאט נוצר מהן כתב יד. אני אוהב לזהות את העבודה שלי. ובכל זאת, לפעמים אני רוצה לבדוק אם זיהיתי אותה מוקדם מדי…

כשהצורה היא כל הרעיון

אני אוהב דימויים פיסוליים. חוסר תנועה, מלאכותיות, חלק גוף בלי פנים — כל אלה יכולים להיות בחירות מכוונות. צילום לא חייב לספר את סיפור חייו של אדם או להראות כל מה שקרה בסשן. לפעמים מעניין אותי דווקא האופן שבו הגוף, החבל והאור מתחברים לצורה.

לכן ניסוי המחשבה ״אם נחליף את האדם, האם הצילום ישתנה?״ לא נותן תשובה מוכנה. בפרויקט אחד, העובדה שמדובר באדם מסוים שאי אפשר להחליף היא מרכזית. בפרויקט אחר אני בוחן מבנה שחוזר על עצמו, וההבדלים מתגלים דווקא דרך החזרה. גם הפיכת האדם לאנונימי יכולה להיות חלק מהעבודה.

אבל חשוב לי להבחין: האם בחרתי במוסכמה הזאת כי היא נחוצה לצילום, או שהסרתי באופן אוטומטי כל מה שהפריע לדפוס המוכר? התוצאות עשויות להיראות דומות מאוד. ושתיהן יכולות להיות יפות.

סשן טוב, צילום חזק, ביצוע מדויק של רעיון ותוכן שחדש לי — אלה ארבע שאלות שונות. הן קשורות, אבל הצלחה באחת לא עונה על האחרות. אני לא יכול לדעת את כל החוויה של אדם לפי הבעת פניו בצילום. והעניין שלי בתמונה הסופית לא מחליף את היחס שלו למה שהתרחש בינינו.

מה משתנה כשמתכננים את הצילום מראש

ב״צורת השבר״ היו לנו כלי, ציור גוף וחבל. מצאנו את הכלי זרוק וציירנו עליו, בהשראת השפה החזותית של קינצוגי (金継ぎ). זה ציור שנעשה עבור הפרויקט, לא תיקון מסורתי בלכה אורושי (漆). דיאנה העבירה את הרעיון של תפר גלוי אל העור של טיאנה, ואני עבדתי עם החבל והאור.

הדמיון בין הקווים היה ברור מראש: הדוגמה הזהובה, קימור הגוף, החבל. כבר מזה אפשר לבנות צילום מלא הבעה. אבל טיאנה החזיקה את הכלי, העבירה את משקל גופה, שינתה את מנח הכתף והיד. הציור השפיע על הקשירה, הקשירה על התנוחה, והתנוחה על הפריים הבא. הייתי צריך לחשוב מחדש על מה שתכננתי לעשות.

ובתוך ההעמדה נוצר יותר מדמיון בין חומרים. הכלי נשאר, הצבע נשטף, סימני החבל נעלמים, והצילום מחזיק אותם זה לצד זה. זה פרויקט מתוכנן היטב. התוכן שלו לא תלוי בכך שנלכוד במקרה רגע ״אמיתי״ במיוחד.

״צורת השבר״. חלק מהמבנה נשאר בצל; הכלי, הפנים והיד מתגלים לפני שאר הפרטים.

בטקסט של הפרויקט אני מתייחס ל־ma (間) כשאני חושב על המרחק בין צורות, ול־yūgen (幽玄) כשהדימוי נחשף רק בחלקו. אלה דרכים להתבונן בעבודה שלי מקרוב, לא טענה שהיא שייכת למסורת יפנית. אבל גם מרווח ריק או פריים חשוך למחצה יכולים להפוך לאמצעי מוכר. המילה עצמה לא מוסיפה דבר לצילום. אני עדיין צריך להסתכל: מה המרחק הזה עושה כאן, ולמה דווקא התמונה הזאת זקוקה לצל הזה?

בדיוק כפי שרציתי. וגם כפי שלא ציפיתי

כשאני בוחר צילומים, יש לי לפחות שתי סיבות להתעכב על פריים. הוא יצא בדיוק כפי שתכננתי. או שהופיע בו משהו שלא ציפיתי לו. לפעמים זה אותו צילום: המבנה הצליח, ובזכותו ראיתי עוד משהו.

גם הפתעה כשלעצמה לא מבטיחה הרבה. מחווה מגושמת יכולה להישאר מחווה מגושמת. אור יוצא דופן עלול להסיח את הדעת. גם מקריות וחוסר שלמות יכולים להפוך לאסתטיקה משלהם, שאפשר לשחזר בקפידה.

וגילוי לא חייב לקרות בזמן הצילום. יכול להיות שמצאתי אותו כשחשבתי על ההעמדה, או אחר כך, כשהשוויתי בין כמה תמונות. לפעמים צורה שחוזרת על עצמה עוזרת לי להבחין בהבדל שהייתי מפספס בדימוי חדש לגמרי. אני לא רוצה להפוך את החידוש לעוד דרישה: בכל פעם תפתיע את עצמך, אחרת עבדת לשווא.

אותה סדרה, סידור אחר של הגוף והידיים. הפריים הזה לא מוכיח שיש יותר כנות בדימוי פחות פיסולי. מעניין אותי איך המבט שלי משתנה כשאני עובר מצילום אחד לאחר.

כל שלושת הצילומים כאן הם מתוך ״צורת השבר״. קונספט, שיבארי וצילום: Roman / Ded Mazai; אמנות גוף: Diana Yanvareva; מודל: Tiana Nephila.

מה אני משאיר מחוץ לפריים

כנראה שהחלק הכי לא נוח בשאלה עולה בזמן הבחירה. אדם וסשן אולי שינו את העבודה שלי. אבל אם אחר כך השארתי רק את מה שהתאים לאסתטיקה המוכרת שלי, הצופה לא יראה את ההבדל הזה. וקל לי לספר לעצמי שפשוט בחרתי את הצילומים הטובים ביותר.

ב״מי תהיה המודל?״ כתבתי למה גם סשן מוכר חדש בשבילי בכל פעם. כאן אני רוצה להמשיך: אם החוויה השתנתה, איזה חלק ממנה החלטתי לשמור בדימוי? ולמה?

לא הייתי רוצה שאנשים חדשים ומפגשים חדשים יהיו נחוצים רק כדי ליצור עוד תמונה שאפשר לזהות מיד. אבל גם לא מתכוון לוותר על המראה המזוהה שלי. כרגע אני מחפש סימן: האם מה שקורה עדיין יכול לשנות את התשובה שלי? או שאני כבר יודע כל כך טוב מה אני רוצה לקבל, שכל השאר חולף לידי?

יכול להיות שלצופה תהיה תשובה אחרת לגמרי. צילום שנראה לי מוכר עשוי לגלות לו משהו בפעם הראשונה. הגילוי שהפתיע אותי אולי בכלל לא יעצור אותו. מעניין אותי הפער הזה — במיוחד לשמוע מאנשים שנמצאים לפעמים מול המצלמה, ולפעמים בצד השני של החבל.

מתי כתב יד הופך בעיניכם לחזרה על עצמו? נסו להיזכר בצילום מסוים: מה גרם לכם לחזור אליו אחרי הרושם הראשון, ״יפה״?

אם תרצו לדבר על זה, כתבו לי בפייסבוק. עוד אחזור לשאלה הזאת.