כשמתחשק עוד: על שיבארי, רצונות והסכנה שבחזרה

בפייסבוק התחיל דיון על מבחן המרשמלו ועל שיבארי. בעקבות Sanna Ursa הלכתי לקרוא ולנסות להבין מונח ומושג חדשים בשבילי: Sub Frenzy. אז זה מה שהצלחתי להבין…

I. אפשר עוד?

פעם, במסיבה, ביקשו ממני לקשור את מי שרוצה. אנשים באו, קשרתי. בערך אחרי האדם השלישי התחילה להיכנס בי מין התלהבות כמעט ספורטיבית. לנסות עם עוד מישהו חדש. לראות מה עוד אני מסוגל לעשות. בסך הכול עברו אז דרך החבלים יותר מחמישה אנשים, ואיפשהו עמוק בפנים הבנתי שההתלהבות הזאת היא בדיוק מה שמניע אותי. והאדם הבא כבר כאן, ממש עכשיו. אפשר עוד.

השתדלתי לא לתת לתחושה הזאת לסחוף אותי. לתחושתי, קשרתי כרגיל. אולי אפילו שמתי קצת יותר לב לפרטים, כדי שההתלהבות והעייפות לא יסתירו ממני דברים חשובים בבטיחות. בין סשן לסשן יצאתי לסיגריה, כדי להוריד את הלהט. ההפסקות והתנועות האיטיות יותר עזרו לי לחזור למצב קשוב יותר. בסוף פשוט החלטתי: עוד שני אנשים, וזה מספיק להיום. ועצרתי.

בסיפור הזה מעניין אותי מה אני עצמי רציתי. לקשור אדם חדש. להמשיך בקצב. לבדוק מה עוד אני יכול. הצלחתי לשים לב לכל זה, אף שהרצון להמשיך לא נעלם. ההפסקה לא הפכה את הסשן הבא לפחות מושך. היא עזרה לי לצאת קצת מהתנופה ולראות שוב מה אני עומד לעשות.

כשאנחנו אומרים ״אני רוצה עוד״, נדמה בדרך כלל שברור לנו מה אנחנו רוצים. עוד חבלים, הרי. אבל במפגש אחד יכולים למצוא חן בעינינו הרבה דברים: הלחץ על הגוף, תשומת הלב, התוצאה היפה, האומץ שלנו, האדם שלצדנו. לפעמים רוצים לחזור למצב מסוים. לפעמים פשוט להמשיך משהו שעובד טוב. הרצונות האלה יכולים להתקיים יחד. ואז צריך לברר איזה מהם אנחנו מנסים לספק בסשן הבא.

זה נכון לשני הקצוות של החבל. גם למי שמקבל את הקשירה יש ״עוד״ משלו. וגם למי שקושר. בסיפור שלי רציתי לנסות עם אדם חדש ולראות לאן אני יכול להמשיך. הבוטום אולי הגיע בשביל משהו אחר לגמרי. העובדה שעשינו יחד את אותה פעולה עדיין לא אומרת שרצינו להשיג באמצעותה את אותו הדבר.

למבחן המרשמלו עצמו מגיע דיון נפרד. כאן אני רוצה להתעכב על שאלה שעלתה לי בעקבות אותו דיון: מה בדיוק אנחנו רוצים לשחזר אחרי חוויה מוצלחת? ומה משתנה כשההצלחה של המפגש הקודם כבר הופכת לציפייה מהמפגש הבא? מכאן, ״נו, הרי נהנינו״ כבר לא מספיק כהסבר.

II. לרצון יש שם

Sub Frenzy מופיע בקהילת ה-BDSM דוברת האנגלית. בערך שכתב משתמש ב-Urban Dictionary ב-2009 הוא מתואר כהתרגשות מגילוי ה-BDSM והרצון לצבור מיד עוד ניסיון, לפעמים עם החלטות לא מוצלחות. ב-CollarChat ב-2010 אנשים כבר מתווכחים על המשמעות: חיפוש אחר דינמיקה של כניעה, רצון למצוא חן בעיני פרטנר, התלהבות חזקה. כלומר, המילה קיימת, אבל בשיחה הזאת אין לה הסבר אחד מוסכם. Urban Dictionary, CollarChat.

התאריכים האלה אומרים שמצאתי רשומות כאלה. אי אפשר לקבוע על פיהם מה מקור המונח. יש גם עקבות מוקדמים יותר בפורומים שמנועי חיפוש מאנדקסים, אבל יהיה נמהר מדי להחליט שתוצאת החיפוש הישנה ביותר שמצאנו היא השימוש הראשון. גם Dom Frenzy ו-Top Frenzy מופיעים בחומרים של הקהילה. אוסף של מילים עדיין לא יוצר סיווג מדויק של מצבים.

הצד המדעי צנוע בינתיים. בין העבודות שבדקתי בשביל הטקסט הזה, לא מצאתי מדידה ייעודית של Sub Frenzy או מחקר שבודק את המנגנון שלו. המונח מופיע בסיפורים של משתתפים, אבל לסיפור ולהסבר שנבדק יש משקל שונה. לכן אין בסיס להשתמש בו כאבחנה. הוא יכול לעזור לתת שם לנושא לשיחה. אחר כך עדיין צריך לראות מה קורה עם האדם המסוים שמולנו.

וכדאי לנסות להסתכל בלי פסק דין מוכן מראש. במילה frenzy כבר נשמע משהו כמו ״יותר מדי״. האדם מתלהב מדי, ממהר מדי, רוצה יותר מדי. לפעמים באמת יש כאן החלטה שכדאי לדבר עליה. אבל לפעמים יש לידו פשוט אדם מנוסה יותר, שהקצב של מישהו אחר נראה לו לא נכון. ואז התווית מתחילה להחליף את השאלה. זה קצת מטריד אותי.

אני יודע לעבוד עם חבל, אבל זה לא מאפשר לי לדעת מבפנים מה אדם אחר רוצה. אני יכול לשאול, לשמוע תשובה, להבחין כשההסכמה לא תואמת את מה שקורה. אני יכול לסרב למה שאני עצמי לא רוצה או לא יודע לעשות. אבל להסביר לאדם מה הוא ״באמת״ רוצה רק מפני שיש לי יותר ניסיון… כאן הייתי מאט קצת.

ועוד משהו על תפקידים. ריגר קושר, בוטום מקבל את החבלים. שליטה וכניעה שייכות להסכמות אחרות. הן יכולות להיות חלק מאותו מפגש, אבל הן גם יכולות לא להיות המטרה שלו בכלל. מוזר יהיה לקרוא לכל באני סאבמיסיב. קודם כדאי לברר מה האדם עושה בחבלים ואיך הוא עצמו קורא לזה.

מחוץ ל-BDSM לא מצאתי במקורות שעיינתי בהם משמעות עצמאית לביטוי Sub Frenzy. אבל השאלה על חזרה לחוויה מוכרת מובנת גם בלי המילים האלה. אחרי הופעה, צילום, שיחה או מפגש יכול להתחשק לנו להחזיר את מה שחווינו. מכאן השיחה תתרחב. השאלה דומה, אבל אני לא מציע כאן שם מדעי משותף לחוויות האלה.

III. מה בדיוק מצא חן בעינינו?

לברידג׳ ועמיתיו יש הבחנה מועילה: אפשר להפריד בין הנאה, משיכה מוטיבציונית ולמידה של הקשר בין סימנים לתגמול. במונחים שלהם, liking ו-wanting הם דברים שאפשר להבחין ביניהם. לרצות מאוד עוד ולקבל הרבה הנאה אינם אותו הדבר. הסקירה נשענת במידה רבה על מודלים ניסויים בבעלי חיים, והיא לא חוקרת שיבארי או Sub Frenzy. אני לוקח ממנה רק שאלה אחת: עד כמה הנאה ורצון להמשיך חופפים? Berridge, Robinson, Aldridge, 2009.

כך אני מנסה להחיל את השאלה הזאת על החבל. התחושה של החומר, הקול, קצב התנועה ותשומת הלב של הפרטנר אולי התחברו במפגש מוצלח אחד. אחר כך רוצים לחזור לפעולה המוכרת. אבל איזה חלק בחיבור היה חשוב יותר? אולי מתח מסוים. אולי האפשרות להגיב עם הגוף ולהישמע. ואולי דווקא האדם המסוים שאיתו כל זה קרה.

נדמיין מצב פשוט. אחרי המפגש שניהם אומרים: ״יצא נהדר״. הבוטום נהנה מהקצב שבו יכול היה להשתתף באופן פעיל. הריגר נהנה ממעבר חדש בין צורות. בפעם הבאה הריגר חוזר על המעבר, אבל ממהר. הכול נראה מוכר מבחינה טכנית, אבל הקצב אבד. שניהם אמרו ״נהדר״, אבל כל אחד מהם נהנה ממשהו אחר.

בין הבאניז המתחילים אני רואה גם סוג אחר של האצה. בנות ובנים מגיעים לפעולה חדשה בשבילם ומתחילים לרוץ קדימה. עוד סשנים, עוד קשרים. שלוש פעמים בשבוע, חמש פעמים בשבוע. שלושה סשנים ברצף, ארבעה… חלקם עוצרים אחר כך ונרגעים. חלקם ממצים את זה. ויש כאלה, הלוואי שלא, שנפצעים ונעלמים מטווח הראייה שלי.

אני מדבר על חלק מהאנשים שאני רואה. אני מבחין בקצב הזה, אבל מהלוח לבדו אי אפשר לדעת למה מישהו נפצע או נעלם. מעניין אותי מה מחזיק את ההאצה. רוצים להיפגש לעיתים קרובות יותר? לנסות עם אנשים אחרים? לקבל תחושות חזקות יותר? או שכבר קשה לעצור את הרצף כשכבר אפשר לקבוע את המפגש הבא? את התשובה אי אפשר לדעת רק ממספר הסשנים.

גם ״יותר״ יכול להיות דברים שונים. יותר זמן בחבלים. לעיתים קרובות יותר. מורכב יותר. או לעבוד בפירוט רב יותר על צורה שכבר מכירים. אפשר לרצות יותר שיחה, יותר תנועה עצמאית, יותר זמן אחרי שהחבלים יורדים. קל יותר להראות מורכבות ולתת לה שם, ולכן היא בקלות נעשית מדד להתקדמות. אבל אולי לאדם הייתה בקשה אחרת לגמרי. ואז עוד טכניקה שנלמדה לא משנה בה דבר.

למשל, מעניין אותי להעמיק במשהו מוכר. מתח קצת אחר. הפסקה. תגובה אחרת של הגוף לתנועה. אולי לא תופיע אפילו צורה חדשה אחת, אבל יהיו הרבה עבודה ותשומת לב. וגם ההנאה יכולה להיות בהבדל הקטן הזה. ״עוד״ לא חייב להיות טיפוס במדרגות המורכבות. לפעמים רוצים להישאר באותה מדרגה ולבסוף לשים לב למה שקורה בה.

לחדש יש עניין משלו, אבל גם כאן קל לערבב דברים. גירוי חדש, הרגל לחפש חדש והיכרות עם פרקטיקה חדשה אינם אותו הדבר. סשן ראשון מוצלח לא מספר לנו על תכונות אופי יציבות. הרצון לנסות צורה אחרת לא מוכיח שהצורה המוכרת הפסיקה למצוא חן. משתתפים יכולים לרצות לחקור, לחזור על מה שמוכר, או את שניהם בזמנים שונים. אין בזה שום דבר מפתיע.

לפעמים רוצים לחזור דווקא למצב שהיינו בו בזמן המפגש. אצל אמבלר ועמיתיו יש מחקר ראשוני עם 14 מתרגלי BDSM מנוסים, שתיאר קשרים בין תפקידים לבין מדדי flow ומדדים עקיפים אחרים של מצב תודעה שונה. המדגם קטן. זה לא מוכיח שכל האנשים בחבלים נמצאים באותו מצב, וזה גם לא מחקר על הרצון לחזור אחרי סשן. Ambler et al., 2017.

״אני רוצה להתרכז שוב ככה״ יכולה להיות בקשה מובנת לגמרי. אבל מזה עדיין לא מתקבלת הוראה טכנית לקשירה. פעם הצורה והמצב התחברו, ובפעם אחרת אותו אדם מרגיש אחרת באותה צורה. אם מראש הכרזנו שהמצב המוכר הוא מדד להצלחה, מפגש רגיל עלול להיראות כמו כישלון. אף שאולי היה בו הרבה טוב, פשוט טוב מסוג אחר.

וגם כשאומרים אמון, הייתי רוצה יותר פרטים. אני יכול לסמוך על העבודה של הפרטנר עם המתח, ועדיין לא לדעת איך הוא יגיב לסירוב או לתמונות שלי. טכניקה טובה לא עונה אוטומטית על השאלות האלה. גם קרבה לא. כשמילת האמון מסיימת את ההסבר, קל לפספס מה בדיוק האדם מפקיד עכשיו בידי מישהו אחר. ודווקא על זה אפשר לדבר בלי לנחש מה קורה בנפש שלו.

IV. כששנינו רוצים יותר

הסיפור שלי מהמסיבה לא ממש מתאים לתמונה הנוחה שבה הבאני מתלהב והריגר מנהל בשלווה את הרצונות שלו. אני עצמי רציתי להמשיך. הרצון הזה השתתף במה שעשיתי, ואני הייתי צריך לשים לב אליו. גם לצד המוביל יש עניין, ציפיות והנאה. ויש לו גם סיבות לא למהר, אפילו כשהאדם הבא כבר מוכן.

במחקר איכותני של Kunstman ו-Derringer, 32 משתתפים עם זהות או תפקיד Dominant תיארו מניעים שונים, ובהם קשר וביטוי עצמי. זהו מדגם של משתתפים דומיננטיים, לא של ריגרים כקבוצה נפרדת. הוא לא יכול להסביר את ההופעה שלי. אבל הוא מזכיר כמה רצונות שונים יכולים לעמוד מאחורי תפקיד שמבחוץ מצמצמים לשליטה. Kunstman, Derringer, 2025.

בחבלים צריך לברר את חלוקת הרצונות אצל האנשים המסוימים שבמפגש. בוטום יכול להציע צורה, להבין היטב בטכניקה ולהגיע עם רעיון אמנותי. ריגר יכול לרצות קשירה פשוטה ואינטראקציה לא ממהרת. קל מדי לתת לאחד ״רגש״ ולשני ״טכניקה״. כך היינו מחליטים מראש בשביל שניהם מה אמור לעניין אותם.

גם הפעולה עצמה נוצרת משני הצדדים. בקשה לשנות תנוחה, הצעה לקצב אחר ותנועת גוף משנים את מה שקורה עם החבל. זו השתתפות גם אם רק אדם אחד קושר את הקשר. ייתכן שהריגר יודע יותר על טכניקה מסוימת. ייתכן שהבוטום מכיר טוב יותר את התנועה ואת התחושות שלו, וגם יודע לא מעט על אותה טכניקה. חשוב יותר לברר מי יודע מה במשימה הזאת מאשר למסור את כל המומחיות יחד עם קצה החבל.

ובכל זאת, האחריות הטכנית ממשית. אני מניח את החבל, משנה את המתח ומשפיע על התנוחה של גוף אחר. על החלק הזה במעשים שלי אני אחראי. אבל מכך לא נובע שאני יודע טוב יותר מה מניע את האדם האחר, או שאני יכול לקבוע איזו חוויה מתאימה לו. משוב משנה את העבודה, וסירוב משנה את התוכנית. בלי זה, הדיבור על שותפות היה נשאר מילה יפה.

התלהבות משותפת יכולה לעזור. אפשר לשמוח בהצעה של האחר, לחקור ולתמוך בעניין זה של זה. ובכל זאת, כדאי לשמוע למה בדיוק האדם אומר ״כן״. למפגש? לצורה חדשה? לצילום? לפרסום? בדוגמה היפותטית, אחד כבר חושב על התמונה, והשני הסכים בינתיים רק לקשירה. שניהם מחכים להמשך בשמחה, אבל הם מתכוונים להמשכים שונים.

אני לא רוצה להפוך התלהבות למצב חשוד. אנשים יכולים לרצות מאוד, וזה חלק טוב במפגש. לא כל מניע חייבים לנסח מראש ולהגן עליו בעבודת דוקטורט קטנה. אבל ״בוא נמשיך״ לא מסיים את השיחה על הפעם הבאה. נשאר עוד על מה לדבר אחריו. לפעמים זה מה שעוזר לשמור על ההנאה, ולא רק לקבל אישור לפעולה.

V. הזכות לרצות. הזכות להשתנות

פרקטיקה חדשה יכולה להעלות שאלה על עצמנו: מסתבר שגם זה אפשרי בשבילי. במחקר על זהות, 16 מתרגלי BDSM ישראלים סיפרו על היחסים שלהם עם הקהילה, על גילוי העניין ועל שינויים בזהות האישית. זה מדגם איכותני קטן. הוא מראה שמשמעות הפרקטיקה נדונה ונבנית בתוך קשרים עם אחרים, אבל הוא לא מציע מסלול התפתחות מחייב לכל אדם. Abulafia, Blount-Hill, Haviv, 2024.

אצל חלק מהאנשים שיבארי יהיה חלק חשוב מהאופן שבו הם מתארים את עצמם. אחרים יאהבו מפגשים מסוימים. מישהו יעשה עבודה אמנותית ולא ירצה זהות תפקיד חדשה. אני לא רואה על איזו מהאפשרויות האלה צריך להכריז כבוגרת יותר. אפשר לנסות מילים שמתאימות לנו ואחר כך לשנות אותן. להצטרף לקהילה, להישאר לידה או פשוט להיקשר עם אדם מסוים. לא חייבים לבחור לעצמנו תפקיד ולהחזיק בו לנצח.

אבל אדם מסוים יכול להיות חשוב מאוד. אולי רוצים לחזור להיות מי שהיינו לצד אותו אדם, ולא רק להימצא שוב בתוך החבלים. ואז העניין בפרקטיקה והעניין בפרטנר משתלבים זה בזה. לפעמים קשה לפרק אותם, אבל קרבה היא לא טעות שצריך לתקן. טוב רק להבין אילו יחסים כבר קיימים ומה כל אחד מדמיין שיהיה בהם. סשן מוצלח לא פותר את זה מעצמו.

לא הייתי ממהר לקרוא לקשר כזה תלות. להתגעגע, להוקיר מפגש, לרצות דווקא את האדם הזה שוב, עדיין לא פירושם לאבד עצמאות. עניין אחר הוא כשהסירוב מתחיל להרגיש כמו איום באובדן תשומת הלב. אז עולה שאלה על היחסים ועל המחיר שהאדם רואה ב״לא״ שלו. כדאי לדבר על השאלה הזאת ישירות. החבל יכול להיות חלק מהסיפור, אבל לא הסבר להכול בבת אחת.

גם המצב משפיע על הבחירה, ויש כאן נתונים מתחום סמוך. בניסוי של Ariely ו-Loewenstein השתתפו 35 סטודנטים גברים. השוו תשובות לשאלות היפותטיות בזמן עוררות מינית ובהיעדרה; בחלק מהשאלות התשובות היו שונות. התנהגות בפועל לא נצפתה. זה לא מחקר על הסכמה בשיבארי, ואי אפשר להשליך אותו על כל חוויה אינטנסיבית. Ariely, Loewenstein, 2006.

מה שחשוב לי מכאן הוא לשאול באילו נסיבות התקבלה ההחלטה. מה האדם רוצה עכשיו, מה הציעו לו, למה הוא מצפה בהמשך. אבל המחקר לא מאפשר להכריז שהסכמה מסוימת אינה אמיתית. לרצון, להסכמה לפעולה ולציפייה לקשר יש מילים משלהם. ולשני הצדדים יש אפשרות לומר ״לא״ או להציע שינוי. רצונות שלא מתאימים זה לזה לא בהכרח אומרים שמישהו לא הבין את עצמו.

גבולות יכולים להשתנות. אדם רצה לנסות משהו שקודם לא רצה. או הפסיק לרצות משהו מוכר. לפי כיוון השינוי לבדו, ״התחיל להסכים ליותר״, אי אפשר לדעת איך הוא קרה. הוא מצא את מה שרצה? קיבל מידע חדש? מנסה להתאים את עצמו לפרטנר? הגבול הקודם לא חייב להישאר לנצח. והסכמה קודמת לא יוצרת חוב לקראת המפגש הבא.

VI. אי אפשר לחזור על זה בדיוק

עם צילום כל זה נעשה מוחשי במיוחד. בפריים יש תוצאה: דוגמת החבל, תנוחת הגוף, האור. אפשר לקחת אותה כנקודת מוצא לצילום חדש. אבל מה שהאדם הרגיש לא נשמר בתמונה במלואו. גם פנים מלאות הבעה לא יכולות לספר במקומו מה הוא רצה, מה היה נעים לו ואיך התחושה השתנתה במהלך העבודה. כאן אני צריך לזכור כמה בדיוק אני מראה.

המצלמה עצמה משתתפת בפעולה. בקשה להסתובב, לעצור תנועה או לשמור על צורה בשביל הפריים משנה את התהליך. למשתתפים זו יכולה להיות משימה משותפת ומעניינת. היא לא צריכה הצדקה של עומק רגשי מיוחד. אני מבין היטב את השמחה מתמונה טובה. פשוט, התוצאה היפה לא עונה אוטומטית על השאלה איך כל אחד הרגיש בזמן שיצרו אותה.

לכן צילום דורש שיחה משלו. אפשר לרצות תמונה לעצמנו ולא לרצות שתהיה לה נוכחות ציבורית. אפשר להסכים לדימוי ולהרגיש אחרת לגבי הטקסט שיופיע לידו. עצם הקשירה לא פותרת את השאלות האלה. כשהתמונה משתתפת באופן שבו אדם רואה את עצמו, גם הכיתוב ומקום הפרסום נעשים חלק מהמשמעות שלה. הסכמה למפגש לבדה לא מספיקה כאן.

קשה עוד יותר כשמבקשים לשחזר תמונה ואת ״אותה תחושה״. אפשר לדבר די במדויק על האור ועל מיקום הידיים. את התחושה שהצופה או הצלם רואים בפריים צריך לבדוק גם עם האדם שמצולם בו. אולי משהו אחר לגמרי חשוב למשתתף. וגם אם הבנו נכון את החוויה הקודמת, ההבנה הזאת אינה הבטחה לפעם הבאה. היא עוזרת לפתוח שיחה, אבל לא יכולה לנהל אותה במקומנו.

בהופעה יש צופים. אולי יתחשק להמשיך בשביל סיום משכנע, להפוך את ההתפתחות לבולטת יותר או לשחזר אפקט שהקהל אהב. אני מציין אפשרויות, לא כלל על ההתנהגות של כל מי שמופיעים. מחיאות הכפיים מתייחסות למה שנראה. הן יכולות להיות חשובות, אבל אינן מחליפות שיחה על מה שהמשתתפים חוו. לצופה ולאנשים שבפעולה יש נקודות מבט שונות.

ובכל זאת, צילום או הופעה יכולים להיות המטרה עצמה של המפגש. אני לא רואה סיבה להעמיד אינטימיות מעל אסתטיקה. השאלה מבחינתי היא אם אפשר לשנות את המשימה האמנותית כשההתרחשות החיה דורשת שינוי. אם תגובה אחרת של הגוף נתפסת רק כטעות בביצוע, הרעיון כבר מתחיל לדחוק את האדם. זו אפשרות של קושי בעבודה, לא תכונה הכרחית של מצלמה או במה.

בחזרה יש הבדל דומה. אפשר לשחזר רצף פעולות, טכניקה, מקום והסכמה על הקצב. כך הפרקטיקה בנויה. אבל אי אפשר פשוט להוסיף את התוצאה הרגשית בסוף כרשומה האחרונה אחרי הקשר הנכון. המפגש הבא מתחיל כבר עם ציפייה ועם הידיעה על המפגש הקודם. לפעמים זה עוזר. לפעמים זה מקשה להבחין שהיום מעניין יותר לעשות משהו קצת אחרת.

כאן החזרה מתחילה להדאיג אותי. הזיכרון נהיה סרגל: פחות ריכוז, תגובה שונה, תוצאה רגועה יותר… סימן שזה לא הצליח. ואז רוצים להוסיף מתח, מורכבות או זמן. אבל אם הדבר החשוב ביותר היה תשומת הלב, אנחנו מגדילים משהו אחר לגמרי. הרצון לחזור לחוויה טובה הוא טבעי. הקושי מתחיל כשאנחנו מפסיקים להבחין בין מה שאנחנו מנסים להחזיר לבין מה שאנחנו עושים בפועל.

גם לרצות משהו מוכר זה הגיוני לגמרי. קצב מוכר מאפשר להבחין בהבדל קטן שקודם לא ראינו. חזרה לא חייבת להיות עותק חיוור, וחדש לא חייב להיות טוב יותר. הייתי משאיר מקום לשתי האפשרויות. אפשר להסכים אילו תנאים רוצים לשמר. אפשר לומר מה במיוחד מצא חן. ואז עדיין לתת לאדם שלצדנו את הזכות להרגיש אחרת.

עבור ריגר, מפתה לומר: ״אני יודע לתת לך את המצב הזה״. אבל אז מפגש משותף מתחיל להיראות כמו היכולת של אדם אחד. ומה עם האדם השני? התגובות שלו, ההחלטות שלו, היום שעובר עליו? פשוט יותר מבחינתי לקחת אחריות על החלק שלי בעבודה ולהקשיב למה שקורה אצל האחר. אני לא יכול להבטיח את אותה תחושה כמו בפעם הקודמת. אפילו אם מאוד הייתי רוצה שהפעם שוב יהיה טוב.

ההפסקה שלי באותה מסיבה לא כיבתה את הרצון. עדיין רציתי לקשור. פשוט אחריה היה לי קל יותר לחזור לתשומת לב, להאט את התנועות ובשלב מסוים לסיים. אולי בגלל זה ה״עוד״ הזה מעניין אותי. הוא יכול להישאר שם בזמן שאתה מחליט מה לעשות איתו. והמפגש הבא עדיין לפנינו… מה יהיה בו, אני עוד לא יודע.