ADHD וקשב בשיבארי: נתונים והשערות

למה משימה מורכבת לפעמים מפזרת את הקשב… ולפעמים דווקא אוספת אותו?

בשיבארי השאלה הזאת כמעט מתבקשת מעצמה. חבל. גוף. מתח. בטיחות. התגובה של האדם שמולך. התנועה הבאה. מה שתכננת לעשות… ומה שכבר קורה עכשיו, ואולי דורש ממך משהו אחר לגמרי.

כשהתחלתי לחשוב על זה, הגעתי די מהר לקשב. משם ל-ADHD. ועוד כמה צעדים אחר כך מצאתי את עצמי במקום מאוד מוכר: הרגע שבו משהו שאתה אוהב לעשות מתחיל לבקש לעצמו תיאוריה יפה שתסביר אותו. מבחינתי זה בדיוק הרגע שבו כדאי להאט קצת.

זה לא ניסיון להסביר ADHD דרך שיבארי, וזו גם לא המלצה רפואית. מעניין אותי משהו צר יותר, ובעיניי גם שימושי יותר: איפה נגמרות התצפיות שלי כמי שעוסק בשיבארי, איפה מתחילים הנתונים… ומה אפשר לומר ביושר על מה שנמצא ביניהם.

יש כאן עוד גבול שחשוב לי להגדיר. אני מכיר מבפנים רק צד אחד של החוויה הזאת - הצד שמוביל. על הצד השני אני יכול לשאול, להקשיב, להשוות, לנסות לזהות דפוסים. מה שאני לא באמת יכול לעשות הוא להסביר לאדם אחר מה הוא “באמת” הרגיש רק מפני שזה מסתדר יפה עם התיאוריה שלי. ובכל זאת, דווקא ההבדל בין שני הצדדים הוא מה שסיקרן אותי. הלכתי לבדוק אם יש לזה בסיס מחקרי כלשהו. מצאתי כמה רמזים מעניינים… ולא תיאוריה אחת מסודרת שסוגרת את הסיפור.

כשעשרים משימות הופכות למשימה אחת

כשקושרים, מקבלים כל הזמן המון החלטות קטנות. לאן החבל הולך עכשיו. מה קורה לגוף. איך משתנה המתח. איך האדם מגיב. האם להמשיך עם מה שתכננת לפני דקה… או לזרוק את התכנית כי המצב כבר השתנה.

אבל מבחינתי אלה לא באמת עשרים משימות נפרדות. הן מחוברות זו לזו. תנועה אחת יוצרת תגובה, התגובה משנה את התנועה הבאה, והתנועה הבאה שוב משנה משהו. לפעמים כל הרצף הזה קורה בתוך כמה שניות. אתה עומד להמשיך לכיוון מסוים, המתח בחבל משתנה, הגוף מסתובב קצת אחרת, הנשימה משתנה, הפנים משתנות… ופתאום צריך לבנות מחדש את ההמשך. לא כי התכנית הייתה לא טובה. פשוט כי הסיטואציה כבר איננה אותה סיטואציה.

ופה עלתה לי השאלה: האם עצם המבנה הזה יכול לעזור לקשב להתכנס? במיוחד אצל מי שבמצבים אחרים מתקשה להחזיק קשב לאורך זמן.

במחקר על ADHD יש כמה נקודות מעניינות. בשני מדגמי שאלונים, מבוגרים עם יותר תסמיני ADHD דיווחו בתדירות גבוהה יותר על hyperfocus - מצב של שקיעה ממושכת ואינטנסיבית בפעילות. המילה החשובה כאן היא דיווחו. זה מלמד משהו על החוויה של אנשים, לא על מנגנון שמישהו יודע להדליק לפי דרישה. המחקר מצביע על קשר, אבל לא מסביר איך המצב הזה נוצר, למה הוא קורה, או עד כמה אפשר לשלוט בו.

במחקר קטן אחר בדקו mind wandering תחת רמות שונות של עומס קוגניטיבי. אצל מבוגרים עם ADHD, עומס גבוה יותר על זיכרון העבודה היה קשור לפחות נדידת מחשבות. אבל באותה עבודה, במשימת קשב מתמשך, האפקט הזה לא הופיע. כלומר, הסיפור הפשוט של “תן למוח יותר עבודה והוא יתרכז טוב יותר” לא ממש מחזיק. וחבלים, כמובן, לא היו שם.

ובכל זאת, דווקא בנקודה הזאת המחקר מחזיר אותי לחוויה מוכרת. במהלך סשן אני הרבה פעמים לא מרגיש שאני קופץ בין עשר משימות שונות. הן מתכנסות לתהליך אחד: יד, חבל, גוף, תגובה, התנועה הבאה. לא רשימת משימות, אלא מבנה רציף אחד. זו רק תצפית, אבל היא מאפשרת לשאול שאלה מדויקת יותר: האם הרבה פעולות שקשורות זו בזו יכולות להיחוות כמשימה אחת, שבתוכה קל יותר לקשב להישאר?

ויש עוד שאלה, שבעיניי חשובה אפילו יותר. אם הקשב נשאב עמוק לתוך הפעולה… האם נשארת מספיק גמישות כדי להעביר אותו מהמשימה אל האדם ברגע שצריך? כי להיות שקוע במה שאתה עושה זה לא אותו דבר כמו להיות קשוב למי שנמצא מולך.

ומה קורה בצד השני?

עכשיו נמשוך קצת בקצה השני של החבל.

בצד המקבל, חלק מההחלטות באמת יכולות לעבור לאדם שמוביל. אין צורך להחליט לאן החבל הולך עכשיו, איזה מבנה ייווצר, או מה יקרה בעוד כמה תנועות. לפעמים גם הקצב מוחזק במידה רבה על ידי הצד השני. מאוד מפתה לצייר מזה תמונה מסודרת: אחד קיבל פתאום עשרים משימות… ומהשני לקחו תשע־עשרה.

יפה. וכנראה פשוט מדי.

גם להיות בצד המקבל זו עבודה. להרגיש לחץ, מתח, תנוחה, אי־נוחות, עונג, עייפות. לזהות שמשהו השתנה. לתקשר את זה. לבקש התאמה. להחליט אם רוצים להמשיך. גם למי שנמצא בצד הזה נשארות החלטות משלו, ונשארת גם עבודה של קשב. מי שמוביל פשוט לא תמיד מסוגל לראות אותה.

לכן פחות מעניין אותי לשאול “למי יש פחות לעשות”, ויותר מעניין אותי לשאול: מה נעשה קל יותר בכל צד, ומה דווקא דורש ממנו יותר קשב?

גוף, תחושה ו-ADHD

כאן מופיע עוד הסבר מפתה מאוד. אם ADHD קשור לצורך בגירוי, אז אולי קלט גופני חזק - לחץ, הגבלה, תחושה אינטנסיבית - עוזר לאדם “להתמקד” או “לחזור לגוף”.

הבעיה היא שהמחקר מצייר תמונה הרבה פחות מסודרת.

מטא־אנליזה של 30 מחקרים אכן מצאה הבדלים בעיבוד חושי אצל אנשים עם ADHD בהשוואה לקבוצות ביקורת. אבל ההבדלים האלה לא מסתכמים במשיכה אוניברסלית לגירוי חזק. הספרות כוללת רגישות מוגברת, הימנעות חושית, חיפוש אחר גירויים וגם קליטה מופחתת של קלט חושי. בתת־הקבוצה של מבוגרים לא נמצא הבדל משכנע דווקא ב-sensory seeking.

מבחינה מעשית, זה מוביל למסקנה די פשוטה: אבחנה בפני עצמה כמעט לא אומרת לנו איך אדם מסוים יגיב לחבל. לחץ יכול להרגיש לאחד מייצב ונעים, לאחר מציף, ולשלישי כמעט חסר משמעות. וזה גם די תואם למה שאני רואה בלי להזדקק למחקר. אותה פעולה יכולה להרגיש אחרת לגמרי לשני אנשים שונים. אפילו אצל אותו אדם, היום ובעוד שבוע לא חייבים לקבל את אותה תגובה.

זו גם הסיבה שאני נהיה זהיר יותר עם הביטוי “לחזור לגוף”. הוא נשמע טוב… אבל מה הוא בעצם אומר? לשים לב לתחושות בצורה ברורה יותר? להרגיש אותן חזק יותר? להבחין ביניהן בצורה מדויקת יותר? להבין טוב יותר מה קורה בפנים? אלה לא אותו דבר.

גם במחקר על interoception - התפיסה של אותות פיזיולוגיים פנימיים - יש סימנים לכך שאולי קיימים הבדלים הקשורים ל-ADHD. סקירה שיטתית זיהתה 17 מחקרים רלוונטיים, אבל היו מעט השוואות ישירות בין אנשים עם ADHD לאנשים בלי האבחנה, המדגמים היו לעיתים קטנים, והשיטות השתנו מאוד ממחקר למחקר. מכל זה אי אפשר להסיק שלחץ של חבל משפר אינטרוספציה.

ופה שוב חשוב לי לא למהר להסביר יותר מדי. אם אדם אומר אחרי סשן, “פתאום הרגשתי את הגוף שלי הרבה יותר ברור”, זה כבר מידע חשוב. זו חוויה. לא חייבים מיד לשדרג אותה לטענה על מערכת העצבים. לפעמים הדבר הראשון שצריך לעשות הוא פשוט להקשיב.

שני תפקידים - שני תהליכים שונים?

הרמז הישיר ביותר שמצאתי לגבי הבדלים בין תפקידים הגיע בכלל לא ממחקר על ADHD, אלא ממחקר קטן בתחום ה-BDSM. ארבעה־עשר משתתפים מנוסים חולקו באופן אקראי לתפקידי top ו-bottom. לאחר האינטראקציה החוקרים בדקו מדדים הקשורים ל-flow וביצוע במשימה קוגניטיבית. דפוס השינויים היה שונה בין שני התפקידים.

עבור ההשערה שלי זה מאוד מפתה. אבל המגבלות ברורות: ארבעה־עשר אנשים. BDSM באופן כללי, לא שיבארי. ADHD בכלל לא נבדק בנפרד. אנחנו רחוקים מאוד מהמשפט “עכשיו אנחנו יודעים למה זה קורה בחבל”.

מה שכן יש כאן הוא שאלה לגיטימית: האם ייתכן ששני הצדדים של אותו סשן באמת מציבים דרישות שונות מהקשב?

מהצד שלי בחבל, השאלה הזאת נשמעת מאוד הגיונית. אני יכול להיות שקוע מאוד במבנה של הפעולה ובאותו זמן לקבל כל הזמן משוב מהאדם שמולי. בצד השני יכולה להתרחש עבודה שונה לחלוטין, שחלק גדול ממנה בכלל לא נגיש לי. אנחנו בתוך אותו תהליך… אבל לא בהכרח בתוך אותה חוויה.

כרגע זו רק השערת עבודה

ההשערה שלי כרגע די צנועה. בצד שמוביל, הקשב עשוי להתארגן סביב המשימה, משוב רציף והצורך להגיב למה שקורה בזמן אמת. בצד המקבל, הקשב עשוי להיות מחולק אחרת - בין תחושות, החלטות אישיות, ציפייה למה שיבוא וקשר עם הפרטנר.

האם התהליכים האלה באמת שונים באופן עקבי? איזה תפקיד, אם בכלל, יש כאן ל-ADHD? האם יש משהו שהוא ספציפי דווקא לחבל? אני לא יודע. יכול להיות שאמון חשוב יותר. עניין. ניסיון. האדם המסוים. היחסים בין שני האנשים… או איזשהו שילוב מורכב של כל אלה.

מה שלא מצאתי בספרות הוא בסיס טוב לטענה ששיבארי מטפל ב-ADHD. ובעיניי זה בסדר גמור.

מעניינת אותי שאלה אחרת: מה קורה לקשב כששני אנשים מחוברים באותו חבל, אבל עושים בתוך אותה אינטראקציה עבודה שונה לחלוטין?

מהצד שלי אני יכול לעצב את הפעולה ולראות את התגובה. מה האדם השני באמת חווה בתוך אותה פעולה… את זה עדיין צריך לשאול אותו.

---

מחקרים ומקורות

Hupfeld K.E., Abagis T.R., Shah P. Living “in the zone”: hyperfocus in adult ADHD. Attention Deficit and Hyperactivity Disorders, 2019, 11(2), 191–208.
DOI · PubMed

Bozhilova N. et al. Context Regulation of Mind Wandering in ADHD. Journal of Attention Disorders, 2021, 25(14), 2014–2027.
DOI · PubMed

Jurek L. et al. Sensory Processing in Individuals With Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder Compared With Control Populations: A Systematic Review and Meta-Analysis. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 2025, 64(10), 1132–1147.
DOI · PubMed

Bruton A.M. et al. Diminished Interoceptive Accuracy in Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder: A Systematic Review. Psychophysiology, 2025, 62(2), e14750.
DOI · PubMed

Ambler J.K. et al. Consensual BDSM Facilitates Role-Specific Altered States of Consciousness: A Preliminary Study. Psychology of Consciousness: Theory, Research, and Practice, 2017, 4(1), 75–91.
DOI
לא נמצא רישום נפרד של המאמר ב-PubMed.