צורת השבר

קל לראות את הדמיון: קו זהוב על כלי, קו של חבל על גוף. אבל הדמיון החזותי הזה היה דווקא הדבר שפחות עניין אותי. בקינצוגי השבר כבר קרה. מי שמתקן את הכלי עובד עם הכיוון שהשבר עצמו קבע. התפר יכול להחזיק את החלקים יחד ולהישאר גלוי. הכלי אינו חוזר בדיוק למה שהיה קודם.

בשיבארי הקו נוצר עכשיו. אני מניח חבל, מרגיש את המתח, משנה כיוון. אבל הגוף אינו משטח שמחכה לציור שלי. טיאנה מעבירה משקל, נושמת, מסובבת את הראש, מחזירה מבט. לפעמים תנועה קטנה משנה את כל המבנה. הקו שאנחנו רואים נוצר בינינו. הוא אף פעם לא רק שלי.

ההבדל הזה חשוב לי יותר ממטאפורה יפה. כלי קרמיקה אפשר לתקן. אדם אינו חפץ שבור שמישהו אחר צריך להרכיב מחדש. אני לא מבקש מהחבל לתקן אף אחד. מעניין אותי איך קו יכול להראות קשר: איפה המשקל מוחזק, איפה נשאר רווח, איך תנועה אחת משנה תנועה אחרת. לזמן קצר החבל מחזיק צורה. אחר כך מסירים אותו.

הכלי נשאר. ציור הגוף מחזיק כמה שעות. סימן הלחץ של החבל על העור נשאר עוד פחות. הצילום שומר אור של רגע שכבר עבר. ארבעה סוגים שונים של זמן נמצאים באותו פריים. אולי כאן אני מרגיש את הקשר העמוק ביותר: בשתי הפרקטיקות רואים מקום של חיבור או עקבה, אבל משך הזמן שבו הסימן נשאר שונה. הקו הזהוב מצביע על שבר שהיה. החבל מראה מתח שקיים ברגע הזה.

דיאנה העבירה את הרעיון של תפר גלוי אל העור של טיאנה. אני עניתי בחבל ובאור. וטיאנה לא הייתה מרכז קפוא שסביבו סידרנו את הרעיונות שלנו. המבט שלה, הדרך שבה החזיקה את הכלי, תנועה של כתף או יד — כל אלה גרמו לנו לחשוב מחדש על הפריים הבא. הציור השפיע על החבל. החבל השפיע על התנוחה. התנוחה השפיעה על הצילום. היינו צריכים להמשיך להסתכל במה שקורה באמת.

בחלק מהתצלומים הצורות כמעט נפגשות. הקימור של הכלי חוזר בתנוחה של הגוף. קו מצויר עובר על העור וכאילו ממשיך על הקרמיקה. ואז הוא נעצר. אני אוהב את המרחק הקטן שנשאר. באסתטיקה היפנית, ma יכול לתאר מרווח שנותן לדברים להיות ביחס זה לזה. כאן אני חושב עליו כעל החלל שבין היד לפנים, בין הכלי לגוף, בין החבל לעור. גם המרווח עושה משהו.

אחד הפריימים כמעט חשוך. עדיין אפשר למצוא בו את החבל, את שפת הכלי, חלק מהפנים של טיאנה. לשאר צריך לתת עוד רגע. המראה החלקי הזה מזכיר לי את yūgen — עומק שתמונה יכולה להתקרב אליו בלי לחשוף את כולו. אני נעזר במילה הזאת כדי לחשוב על המבט שלנו; אין כאן טענה שהעבודה שייכת למסורת יפנית.

בסוף אנחנו מורידים את החבלים, והקווים המצוירים מתחילים להיעלם לאט. הכלי נשאר בחדר. טיאנה נשארת היא עצמה — יותר מן הדימוי שיצרנו יחד לזמן קצר. בתצלום האחרון אני רואה פחות תשובה ויותר מפגש רגעי בין סיפורים שונים... והמרחק שממשיך להתקיים ביניהם.