לעיתים קרובות שואלים אותי מה קורה לי בראש בזמן שאני קושר. אין תשובה אחת, מפני שכל אדם וכל מפגש יוצרים דרך אחרת.
מפגש יכול להתחיל כפרויקט אמנות, כחקר של תחושות, כדינמיקה מסוימת בינינו, כאובייקטיפיקציה או כמפגש ראשון של אדם עם שיבארי. אפשר להתחיל מרעיון מדויק, וכעבור עשרים דקות למצוא את עצמנו בתוך סיפור אחר לגמרי.
דבר אחד אינו משתנה: קודם כול האדם. תמיד. רק אחר כך מגיעים החבל, הקווים, הצללים, החללים, המתח, התנועה והנשימה. אני מקשיב ומתבונן באדם שמולי—לא רק במילים, אלא גם בנשימה, בתנועה, במתח ובתגובה לחבל הבא. ממשיכים, משנים כיוון, או פשוט נשארים כאן עוד כמה שניות?
ברקע עובד מהנדס קטן ושקט שממשיך לחשב: גוף, חבל, מתח, עצבים, מפרקים, איזון, עומס, בטיחות ושתי התנועות הבאות. עם הניסיון כמעט איני שומע אותו, אבל הוא חייב להישאר שם.
אמון אינו אישור לעשות הכול. הוא אחריות, הסכמות, גבולות ואתיקה. איני מנהל את החוויה של אדם אחר; הופקד בידי ללוות אותו רק למקום שאליו הוא רוצה ומוכן להגיע. גם כשאני רואה קו מושלם או תגובה יוצאת דופן, האדם נשאר חשוב יותר.
כשאנחנו מצלמים, אני מתחיל לראות גאומטריה, אור, צל ואת הדרך שבה החבל משנה את הגוף והגוף משנה את החבל. זהו דיאלוג, לעיתים קרובות ללא מילים.
לא רק האדם שאני קושר משתנה במהלך המפגש. גם אני משתנה. תכנית יכולה להיעלם מפני שהאדם שמולי משפיע עליי לא פחות משאני משפיע עליו. המפגשים המעניינים ביותר מתחילים כשהטכניקה, האינטואיציה, הבטיחות, הסקרנות, האחריות, החופש, החבל והשקט נעים יחד—והריקוד כבר מוביל אותנו מעצמו.