המרחק שבינינו

החבל מעניק לתצלומים סדר נראה לעין. הוא חוצה את הגוף, אוסף את הידיים, יורד מלמעלה ומכוון את המבט. אבל הגאומטריה היא רק התחלה. כל קו פוגש תשובה של הגוף: סיבוב ראש, העברת משקל, מתח בכף היד, שיער שנופל על הפנים. הפורטרט נוצר במקום שבו המבנה המתוכנן כבר אינו נשלט לחלוטין.

הצילום תמיד שומר מרחק מוזר. המצלמה יכולה להתקרב מאוד ועדיין להכיר רק את פני השטח. איני מנסה להסביר את האדם שבפריים. מעניין אותי הרגע שבו פנים לא מוכרות מפסיקות להיות דימוי כללי והופכות לנוכחות אחת ויחידה… בלי ביוגרפיה, בלי רמז ובלי צורך שנמציא עבורן סיפור.