עבודות נבחרות

בפריים הזה אני חוזר שוב לעיניים. החבלים האנכיים עוברים כמעט כמו קווים של סורג, אבל הבד המודפס והקשר הכבד למטה מחזירים את התמונה למשהו יומיומי, חומרי. בשחור־לבן כל המרקמים האלה נשארים קרובים מאוד.

כשאני מצלם שיבארי, מעניין אותי הרגע שבו החבל מפסיק להיות רק טכניקה והופך לחלק מהקומפוזיציה. כאן הוא גם מסתיר, גם מסמן, וגם מוביל את המבט אל הפנים. אפשר לרגע להפסיק לבדוק את הקשר ופשוט לפגוש את העיניים. התצלום ייראה קצת אחרת.

אני אוהב בפריים הזה את האלכסון שנוצר מהגוף ומהשיער, כמעט עד קצה התמונה. החבל ממשיך את התנועה הזאת, אבל לא בקו אחד מסודר; הוא נשאר תלוי, מסתבך, נכנס ויוצא מהמרחב. החלונות ברקע נותנים לכל זה מסגרת שקטה.

בצילום שיבארי אני חושב הרבה על כיוון. קשר יכול לעצור את התנועה, אבל לפעמים דווקא השיער או קצה של חבל ממשיכים אותה. כאן המבט שלי נע מהכתף אל הפנים, ומשם יורד יחד עם השיער.

אני נמשך כאן למפגש בין הדוגמה הקטנה של הבד לבין החבלים העבים שחוצים אותו. יש משהו כמעט גרפי במפגש הזה, אבל התמונה עדיין נשארת מאוד גופנית: קו הכתף, המרפק, וקווצת שיער שיורדת אל שולי הפריים.

כשאני קושר ומצלם, אני שם לב איך חומר אחד משנה את הקריאה של חומר אחר. הבד לא נעלם מתחת לחבל, והחבל לא נהיה קישוט. שניהם נשארים נוכחים, וביניהם נוצר המתח שמחזיק את הפריים.

בצילום הזה אני מסתכל קודם על הקווים האנכיים של החבלים, ואז על הגוף שיושב נמוך, קרוב לרצפה. יש ביניהם מרחק גדול, והחבלים עוברים דרך המרחק הזה בלי לסגור אותו. הרצפה המוארת נותנת לתמונה משקל פשוט ומדויק.

בשיבארי יש תנועה גם כשהגוף כמעט לא זז בפריים. לפעמים היא נמצאת במרחק שבין נקודת העיגון לבין האדם, או בכיוון שבו חבל נמשך החוצה. כאן החלל עושה חלק מהעבודה. כדאי להסתכל רגע על הרצפה ועל הצל, ואז לחזור לקשירה ולראות מה השתנה במבט.